החלטה בתיק בש"פ 2464/14

1.        ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט צ' קאפח) מיום 31.3.2014 במ"ת 43689-11-11, בגדרה בוטל מעצר בית  בו היה המשיב נתון, כמו גם תנאים מגבילים של פיקוח אלקטרוני אשר היו מוטלים עליו. יצוין, כי בית המשפט המחוזי עיכב את החלטתו עד ליום 6.4.2013.

כתב האישום

2.        עניינו של המשיב נסקר בהרחבה במספר החלטות קודמות של בית משפט זה (ראו: בש"פ 5561/12 מיום 31.7.2012 (השופט נ' הנדל); בש"פ 6082/12 מיום 23.8.2012 (השופט א' רובינשטיין); בש"פ 8139/12 מיום 19.11.2012 (השופטת ד' ברק-ארז); בש"פ 1002/13 מיום 28.2.2013 (השופט ח' מלצר); בש"פ 2286/13 מיום 28.3.2013 (השופט ח' מלצר); בש"פ 2368/13 מיום 9.4.2013 (השופט ס' ג'ובראן); בש"פ 6590/13 מיום 28.10.2013 (השופט א' שהם); בש"פ 8319/13 מיום 18.12.2013 (השופט י' דנציגר)), ועל כן אחזור בקצרה רק על עיקרי הדברים.

3.        בכתב האישום המתוקן שהוגש נגדו מיוחסת למשיב פעילות עבריינית כלכלית בהיקף נרחב, במסגרתה ניתנו על-ידו הלוואות ללווים שונים בריבית קצוצה, תוך ביצוע עבירות מס והלבנת הון שמקורו בעבירות או שאפשר את ביצוען של העבירות. המעשים המיוחסים למשיב בוצעו באופן שאיפשר למשיב להתחמק מתשלום מס הכנסה ומס ערך מוסף בהיקף כספי של עשרות מיליוני שקלים וסייע לאחרים להתחמק מתשלומים נוספים. עוד יוחסו למשיב עבירות של איומים על מעורבים בפרשה ועבירות של שיבוש מהלכי משפט.

4.        בגין פעילות זו הואשם המשיב בכתב האישום המתוקן מיום 5.4.2012 בשישה אישומים: באישום הראשון, קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); 100 עבירות של רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק; 56 עבירות של זיוף חשבוניות מס במטרה להתחמק מתשלום מס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 117(ב)(3) ביחד עם סעיף 117(ב2)(2) וס"ק (3) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף); 56 עבירות של סיוע לאדם אחר להתחמק מתשלום מס לפי סעיף 117(ב1) ביחד עם סעיף 117(ב2)(2) וסעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף ושימוש במרמה או תחבולה או הרשאה לאחר להשתמש בהן במטרה להתחמק מתשלום מס, בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 117(ב)(8) בצירוף סעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף. באישום השני, הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון) ועשיית פעולה ברכוש תוך ידיעה שהוא רכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק איסור הלבנת הון. באישומים השלישי הרביעי והחמישי, ארבע עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק. באישום השישי, שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק.

הליכי המעצר

5.        ביום 22.4.2012 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת העוררת למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, תוך שצוין כי המשיב יוכל להגיש בקשה לעיון חוזר לאחר עדותו של עד המדינה. ביום 15.7.2012 דן בית המשפט בעתירת המשיב לעיון חוזר בהחלטה, והורה על שחרורו לחלופת מעצר בביתו בתנאים מגבילים.

6.        כלפי החלטת בית המשפט המחוזי הגישה העוררת ערר לבית משפט זה, אשר התקבל בהחלטת השופט נ' הנדל מיום 31.7.2012 (בש"פ 5561/12). בגדר ההחלטה בערר הורה בית המשפט על המשך מעצרו של המשיב, וזאת בעיקר בשל החשש מפני שיבוש מהלכי חקירה ומפגיעה בעדים. צוין עוד, מבלי להכריע בכך, כי ייתכן ששחרור המשיב למעצר בית לא יאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, בין היתר נוכח טענת העוררת כי הוא יכול לבצע עבירות כלכליות מביתו ב"שלט רחוק" (ראו פסקה 4 להחלטת השופט נ' הנדל). בתוך כך נקבע, כי יש בחומר חסוי שהגישה העוררת כדי לחזק את עילת המעצר, וזאת אף שדי בחומר הגלוי כדי לבסס את ההחלטה.

7.        זמן קצר לאחר מכן, בחלוף תשעת חודשי המעצר הראשונים, הגישה העוררת בקשה ראשונה להארכת מעצרו של המשיב ב-90 ימים, והיא התקבלה בהחלטת  השופט א' רובינשטיין מיום 23.8.2012 (בש"פ 6082/12).

8.        בחלוף תקופת הארכת המעצר הראשונה הגישה העוררת בקשה שנייה להארכת מעצרו של המשיב ב-150 ימים, והיא התקבלה באופן חלקי בהחלטת השופטת ד' ברק-ארז מיום 19.11.2012 (בש"פ 8139/12). צוין, כי אין מקום להתייחס לכתב האישום כ"כלכלי" גרידא, הואיל ומיוחסות בו למשיב גם עבירות איומים, ונקבע, כי יש להאריך את מעצרו של המשיב ב-90 ימים.

9.        בתום תקופה הארכת המעצר השנייה הגישה העוררת בקשה שלישית להארכת מעצר ב-150 ימים, ואף היא התקבלה באופן חלקי בהחלטת השופט ח' מלצר מיום 28.2.2013 (בש"פ 1002/13). בגדרה של החלטה זו נקבע, כי יש יסוד להניח שפרשת התביעה תסתיים במסגרת הארכת המעצר המבוקשת, ומשכך החשש מפני השפעה על עדי תביעה לאחר תומה קטן. בשים לב לכך, הוחלט להאריך את תקופת המעצר ב-90 ימים. בתוך כך נקבע, כי המשיב יהיה רשאי להציע חלופת מעצר בתנאים מגבילים שונים, והיא תיבחן על-ידי שירות המבחן אשר יעביר תסקיר ביחס אליה. 

10.      ביום 11.3.2013 הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, בגדרה עתר לשחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ביום 24.3.2013, בציינו כי החלטת השופט ח' מלצר מיום 28.2.2013 אמנם מאפשרת למשיב לבקש את שחרורו לחלופת מעצר, אך אינה מהווה מתווה מחייב, ויש לבחון את חלופת המעצר המוצעת בהתאם לקביעות של השופט נ' הנדל בדבר החשש משיבוש הליכי משפט והמסוכנות הנשקפת מהמשיב.

11.      על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.3.2013 הגיש המשיב ערר, אשר התקבל בחלקו בהחלטת השופט ח' מלצר מיום 28.3.2013 (בש"פ 2286/13). נקבע, כי יש להחזיר את הדיון בחלופת המעצר לבית המשפט המחוזי, וצוין, כי יש לבחון את אפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר, בשים לב לאפשרות שעד המדינה יזומן לעדות חוזרת. 

12.      נוכח החלטת השופט ח' מלצר הגיש המשיב ביום 29.3.2013 בקשה לעיון חוזר לבית המשפט המחוזי, בגדרה עתר שוב לשחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה בהחלטתו מיום 2.4.2013, תוך שהוא מורה על שחרור המשיב לחלופת מעצר בתנאים הבאים: מעצר בית מלא בפיקוח של ארבעה מפקחים לסירוגין, האחראים לוודא כי המשיב לא יהיה בקשר עם מי מהמעורבים בפרשה, כאשר כל אחד מהמפקחים יחתום על ערבות בסך 500,000 ש"ח לקיום התחייבותו וערבי צד ג' יחתמו על ערבות מפקח; שהייה תחת פיקוח אלקטרוני; עיכוב יציאה מן הארץ; התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך 500,000 ש"ח כל אחת; והפקדה במזומן או ערבות בנקאית בסך 500,000 ש"ח.

13.      על החלטת בית המשפט המחוזי הגישה העוררת ערר לבית משפט זה, אשר נדחה בהחלטת השופט ס' ג'ובראן מיום 9.4.2013 (בש"פ 2368/13). נקבע, כי עצם העובדה שהמשיב היה עצור במשך 18 חודשים בתנאי בידוד, וכן שפרשת התביעה כבר נסתיימה, מלמדים על כך שהמסוכנות הנשקפת ממנו קהתה במידה שיש במעצר בית כדי לאיין אותה. לעומת זאת, קבע השופט ס' ג'ובראן כי יש להעלות את סכום ההפקדה במזומנים לסך של 1,500,000 ש"ח. יוער, כי במהלך החודשים שעקבו להחלטה זו הוספו בהסכמה עוד שתי מפקחות, וכן שונה מיקום מעצר הבית בו שהה המשיב פעמיים עד שלבסוף הועבר המעצר לביתו. 

14.      ביום 29.9.2013 הגיש המשיב בקשה לבית המשפט המחוזי לשינוי תנאי השחרור, בגדרה ביקש שיותר לו ליצור קשר עם המעורבים בפרשה, אך היא נדחתה. המשיב הגיש ערר לבית משפט זה (בש"פ 6590/13 מיום 28.10.2013, השופט א' שהם), ובמסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה באי-כוח המשיב יוכלו להיפגש עם עדי הגנה פוטנציאליים, ואף יוכלו להגיש בקשה לקיום פגישות בנוכחות המשיב ככל שיהיה בכך צורך.

15.      ביום 4.12.2013 הגיש המשיב בקשה לבית המשפט המחוזי, בה ביקש לבטל את הפיקוח האנושי שנקבע כתנאי מגביל לשחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיב בקובעו, כי המסוכנות הנשקפת מהמשיב בכל הנוגע לעבירות הכלכליות אינה עילת המסוכנות העיקרית, בין היתר משום שאין בכוחו לבצע לבדו את העבירות. אשר לעילת המעצר המרכזית, ציין בית המשפט המחוזי כי זו מושתת על חשש משיבוש הליכי משפט, אלא שפרשת התביעה הסתיימה זה מכבר, והמשיב הצהיר שאין בכוונתו לזמן עדי תביעה לעדות חוזרת. משכך הוחלט שאין הצדקה להמשך הפיקוח האנושי.

16.      ערר שהגישה המדינה על ההחלטה לבטל את הפיקוח האנושי על המשיב, נדחה בהחלטת השופט י' דנציגר מיום 18.12.2013 (בש"פ 8319/13). נקבע, כי החלטת בית המשפט המחוזי מאזנת היטב בין אינטרס הציבור לבין משקלה של חזקת החפות, וכי גם לאחר הסרת הפיקוח האנושי, חלופת המעצר הולמת והדוקה דיה. צוין כי בענייננו חלופת המעצר כוללת "מעצר בית מלא, איזוק אלקטרוני, איסור יצירת קשר עם המעורבים בפרשה והפקדת ערבויות כספיות משמעותיות" - וכל אלו מלמדים על כך שמדובר בחלופה אפקטיבית "שמקהה במידה רבה את המסוכנות הנשקפת מהמשיב". בתוך כך פורט, כי ההליך בענייננו מתמשך תקופה ארוכה, וכי המשיב שמר על תנאי שחרורו במלואם לאורך תקופת חלופת המעצר. נאמר עוד, כי המשיב היה ללא פיקוח מספר ימים ולא נטען שבמהלכם הוא פעל באופן שמחייב פיקוח. 

החלטת בית המשפט המחוזי